יוהאן סבסטיאן באך

מאת: ישראל שטרן

ב28/7/1750, ארעה אחת האבדות הגדולות בהסטוריה המוזיקלית, נפטר, גדול מורי המוזיקה ומגדולי נגני העוגב, ומגדולי המלחינים, בכל הזמנים, יוהאן סבסטיאן באך. במסגרת המאמר הזה, אני לא יצליח להקיף את כל אישיותו המוזיקלית ותרומתו האדירה למוזיקה העולמית בכלל. וראוי היה שאכתוב סדרה של מאמרים על באך. בלי נדר עוד אעשה זאת. במאמר זה, אני ינסה להקיף ככל הניתן על אישיותו, ותרומתו המוזיקלית.

יוהאן סבסטיאן באך - ויקיפדיה

תולדות חייו בקצרה:

1685, נולד בעיירה אייזנך (כיום תורינגיה) בגרמניה, למשפחת מוזיקאים מפורסמת. אביו, יוהאן אמברוסיוס, היה נגן עוגב בכנסיה המקומית, ומורו הראשון של יוהאן בסבסטיאן. אביו לימדו לנגן על כינור וצ'מבלו. 1695, נפטרה אמו, וב1695, נפטר אביו, ויוהאן סבסטיאן, עבר לחסות אחיו יוהאן כריסטוף, שהיה נגן עוגב באורדרוף. אחיו, היה למורהו השני, והוא לימדו לנגן על עוגב, ולתחזקו נכון. באורדרוף, נפגש יוהאן סבסטיאן הצעיר, עם מוזיקה של כמה מגדולי המלחינים הגרמניים באותה תקופה. 1700, אחיו, כבר לא יכל להמשיך לכלכלו, והוא שלחו ללמוד בבית הספר היוקרתי למוזיקה, מיכאל הקדוש, בלינדבורג. שם, השתכר למחייתו, כזמר מקהלה, בכנסייה הצמודה לבית הספר, עד שקולו הנערי התחלף. בלינדבורג, נפגש יוהאן סבסטיאן, עם מוזיקה עשירה ומגוונת מרחבי אירופה, והושפע מכמה מוזיקאים, בעיקר דיטריך בוקסטהודה,  מלחין גדול ונגן עוגב מהגדולים. 1703, קיבל את משרתו הראשונה כמוזיקאי חצר בקאפלה של הדוכס יוהאן ארנסט בוויימאר. במהלך השנה, הוזמן יוהאן סבסטיאן, לחנוך את העוגב בכנסייה החדשה בארנשטאדט, ראשי הכנסייה, התרשמו מנגינתו, ומינוהו לנגן העוגב בכנסייה. למעשה, יחסיו עם ראשי הכנסייה, לא היו משופרים ביותר, והם התלוננו עליו, שהוא מנגן מקושט מדאי, וטוב מדאי. גם המקהלה שעמדה לרשותו, לא הייתה ממושמעת. 1705, באוקטובר, קיבל יוהאן סבסטיאן, חופשה בת חודש, והוא הלך לריבק, לשמוע את דיטריך בוקסטהודה,  שערך מופעים בערב שנקראו 'ערביות מוזיקליות'. יוהאן סבסטיאן, נשאר שם כ3 חודשים, והתקרב לדיטריך בוקסטהודה, ולמד ממנו רבות. יוהאן סבסטיאן, החשיב את בוקסטהודה, כאבי נגני העוגב הגרמניים. 1706, בפברואר, חזר יוהאן סבסטיאן, לארנשטאדט, והתפטר ממשרתו. 1707, קיבל משרה כנגן עוגב בכנסייה במילהאוזן. בשנה זו התחתן עם מריה ברברה באך, בת דודה שנייה.  ,1708 חזר לוויימאר, והיה למנהל הקונצרטים ונגן העוגב בכנסייה האישית של הדוכס. כאן, קיבל יוהאן סבסטיאן, מעט חופש ליצור, ועמדו לרשותו מקהלה ותזמורת מקצועיים. בתקופה הזאת יוהאן סבסטיאן, החל מגבש את סגנונו הייחודי.  בתקופה ההיא, החל לכתוב, את הספרון ללימוד עוגב. ספר לימוד לעוגב, וכן להרמוניה וקונטרפונקט. 1717, נענה להזמנת הנסיך לאופולד מאנהלט מהעיר קטן, להיות המנהל המוזיקלי של חצרו. הדוכס מווימאר, לא אהב זאת, והוא כלא את יוהאן סבסטיאן בכלא, לכחודש וחצי. לאחר שחרורו עבר יוהאן סבסטיאן לקטן, לשרת תחת הנסיך לאופולד. אם בווימאר, הדוכס ניהל את החצר תחת משמעת דתית חמורה, בקטן, הנסיך שהיה מוזיקאי בעצמו, נתן ליוהאן סבסטיאן חופש גדול יותר ביצירותיו. יוהאן סבסטיאן לא הוצרך להלחין מוזיקה דתית מסובכת, והלחין מוזיקה חילונית. בתקופה ההיא הלחין י"ס, את הסוויטות התזמורתיות ואת הקונצ'רטי הברנדנבורגיים המפורסמים, ועוד יצירות רבות ביניהם לעוגב. 1720, נפטרה אשתו הראשונה, וב1721, התחתן שוב עם אנה מגדלנה וילקה, זמרת הסופרן בחצר הנסיך. 1722, כתב י"ס, את החלק הראשון של ספרו, "המקלדת המכוונת היטב" או בשמה הידוע יותר, 'הפסנתר המושווה'. 1723, הגיש י"ס מועמדות לתפקיד מנהל המוזיקה בכנסיית תומאס הקדוש הלותרנית, בלייפציג, וזכה במשרה, בה החזיק עד יום מותו. משרתו כללה, הן הלחנה של יצירות חדשות לשני הכנסיות החשובות בעיר והן לימוד וחינוך מוזיקליים.  1729, קיבל על עצנו לנהל את ההרכב החילוני, קלגיום מוזיקום, לרשות הרכב זה עמד אולם גדול ונרכשו להם במיוחד כלי נגינה, משערים שמרבית יצירותיו של באך בתקופת לייפציג, הולחנה להרכב זה, ובוצעו על ידי י"ס.  1733, הגיש י"ס, מועמדות למלחין החצר של הנסיך הבוחר מסקסוניה, פרידריך אוגוסט השני, וזכה במשרה זו. 1742, כתב את ספרו השני "24 פרלודים ופוגות דרך כל הטונים וחצאי הטונים". יש הטועים, ומגדירים ספר זה כחלקו השני של הפסנתר המושווה, ולא היא. אם כי הנושא הוא אותו נושא. 1749, הלחין את שני היצירות שנחשבות לגדולות ביותר שלו, המנחה המוזיקלית ואומנות הפוגה. בשנה זו החלה בריאותו מתדרדרת, והוא התעוור, ואף עבר ניתוח כושל בעיניו, שיש ותלו את מותו, בניתוח זה. למעשה, סבורים ההיסטוריוניים, שמותו נגרם משבץ שהוחמר על ידי דלקת ראות חריפה. 1750, נפטר.

אחד העוגבים ששופץ לפי דרישתו של באך, והוא ניגן עליו

יצירותיו ופועלו:

תקופת פועלו של באך הייתה סוף עידן הפיאודלי האירופי. עדיין האצולה שלטה, אך התחילו כבר ניצנים של השתחררות מעול האצילים והכנסייה. אם תקופת הרנסנס הייתה התקופה, בה אירופה השתחררה, משליטת הכנסייה המוחלטת כמעט, והשלטון עבר לידיים חילוניות, קרי: האצולה, הרי בתקופתו של באך, החלו הניצנים של שחרור משליטת האצולה, ומעמד הבורגני, החל תופס עמדות שליטה. במוזיקה, התבטא הפיאודליזם, בכך, שלא הייתה אפשרות תעסוקה אמיתית למוזיקאי, אלא אם היה לו פטרון, אציל או הכנסייה, או מהמעמד הבורגני. ולא עוד, אלא שהמוזיקאים היו בדרגה אחת מעל המשרתים, ולעיתים נאלצו ללבוש מדים כמו המשרתים. דבר זה הגביל בצורה משמעותית את התפתחות המוזיקה, מאחר והמוזיקאים היו נתונים למרות הפטרון. המאבק בין הפיאודליזם והאנטי פיאודליזם, מורגש היטב במוזיקה של באך. מצד אחד, באך השתייך לקבוצת מוזיקאים גדולים בני תקופת הבארוק המאוחרת, שהחלה לחקור וליצור רעיונות חדשים לגמרי במוזיקה, כמו ההרמוניה והסולם המושווה. ומצד שני, באך השתמש בצורות הלחנה, שכבר נחשבו די מיושנות אז, כצורת הפוגה. ורק גאוניותו הגדולה של באך הצליחה, לחבר בין שני העולמות, ולהוות גשר אמיתי ורציני, לעולם הקלאסי, להרמוניה.

השער לספרון לעוגב- ויקיפדיה

בייחוד בשבתו בווימאר, נאלץ באך לכתוב את המוזיקה החדשה, או נכון יותר, לחקור רעיונות חדשים במוזיקה, בצורה מובלעת. כוראלים וקנטטות שבאך כתב, בגלוי, בשיטת הקונטרפונקט, אך למעשה, באך החל לחקור בהם את הרעיון החדש, מרכז טונאלי. ונסביר מעט. בקונטרפונקט, נכתבות מספר מלודיות זו על גבי זו, אך כל מלודיה היא עצמאית, ועומדת בפני עצמה, אך המלודיות העצמאיות משתלבות יחד ליצרה שלמה, מה שנקרא: רב קוליות. אך אין התייחסות משמעותית, לאקורדים הנוצרים ממספר המלודיות המבוצעות בו זמנית. דוגמה נהדרת לשיטה זו, היא צורת הקנון. אך, בשיטת ההרמוניה, ההתייחסות היא, למרכז טונאלי אחד או כמה, בעצם לאקורד, או נכון יותר, ההתייחסות היא, למהלכים אקורדיים. היצירה כולה, מתחילה במרכז טונאלי אחד, ומתרחקת ממנו, וחוזרת אליו, או אל מרכז אחר.  כלומר, באך הצליח לראשונה, מצד אחד ליצור מספר מלודיות בשיטת הקונטרפונקט, אך בו בזמן, ליצור מרכזים טונאליים. ובכך נחשב באך, כמי שהביא את שיטת הקונטרפונקט, לשיא חדש שלא היה. דרך נוספת הייתה לבאך, ולעוד, להתגבר על הבעיה, הייתה, כתיבת  יצירות ללימוד ותרגול. באך כתב את הספרון לעוגב, רשמית, כספר לימוד ותרגול נגינה על עוגב, ובקונטרפונקט ובהרמוניה. הרעיון שרשמית הספר נכתב לתרגול, היה קל יחסית לעיכול אצל האצולה והכנסייה השולטים. 

סידני פינקלשטיין, בספרו מוזיקה ורעיונות, שם את האצבע על נקודה מרתקת. העולם הפיאודלי, שאב את דימויי המוזיקה מהקומדיות והטרגיות היווניות. הם השתמשו, בדימויים הרחוקים מחיי המעשה והחיים הפשוטים, כשם שהאצולה הייתה מנותקת מעולמם של האנשים הפשוטים, ומרגשותיהם. היה זה די בכוונה, כדי להסיט את תשומת הלב מהחיים הקשים, ומחייהם של האצולה שחיו בעולם דמיוני. לעומת זאת בתקופה הקלאסית, עת מת העולם הפיאודלי, הדימויים המוזיקליים היו יותר על האדם הפשוט ועל רגשות אמיתיים. באך החל לכתוב על האדם הפשוט ורגשותיו, גם זאת הוא עשה בהבלעה בחלק מהיצירות.

עוד נקודה, שבאך היה ממפתחיה, עד תקופת הבארוק המאוחרת, רוב המוזיקה הייתה בעיקר מוזיקה קולית, לא היו הרבה יצירות שהיו מיועדות לכלי נגינה. באך היה ממובילי וראשוני המלחינים, שיצרו מוזיקה לכלי נגינה.

לבאך היה גם חלק חשוב בפיתוחה של הוויולה פומפוזה, והערותיו על הסאונד והצליל הושמו בבניית הוויולה פומפוזה על ידי מארטין הופמן, שהיה בונה לאוטות מפורסם בלייפציג.

נושא אחר, שהיה חדשני לחלוטין, ובאך היה אחד המוזיקאים שהובילו את המהלך, היה הכוונון המושווה. אני לא יפרט כאן על הנושא הזה יותר מדאי, זה נושא ארוך ומורכב למאמר נפרד, אך בקצרה, אסביר. עד תקופתו של באך, כלי המקלדת, העוגב, הצ'מבלו, והקלאוויקורד, היו מכוונים לפי שיטתו המתמטית של פיתגורס. לדוגמא: אוקטבה, זה יחס של 1:2, קווינטה זה יחס של 2:3, וכו'. לפי שיטה זו, המקלדות היו מכוונות ויכלו לנגן סולם אחד בלבד, אם היינו רוצים להחליף סולם, ז,א, לבצע מודולציה, התוצאה הייתה זיוף.  כלומר, הצלילים של המקלדת כוונו לפי התדרים האמיתיים והמדויקים מתמטית. וכשהחלו להלחין יותר ויותר לפי מרכזים טונאליים, ורצו לבצע מודולציות, הייתה בעיה חמורה, עם הכלי מקלדות. יש לציין, שהעוגב הצ'מבלו והקלאוויקורד, היו פופולריים מאוד, אף יותר מכלי הקשת. כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוצעו הרבה מאוד פתרונות שונים. הפתרון שהתקבל על ידי באך היה של  התאורטיקן אנדריאס ורקמייסטר, שחי כמה עשרות שנים לפניו. הרעיון היה להשאיר את מרווח האוקטבה, בטהרתו הפיתגוראית, אך את מרווח האוקטבה, מחלקים ל12 חלקים שווים. אמנם, הצלילים לא יוצאים במדויק, אך הם קרובים לצליל המקורי, ואוזן האדם לא מבדילה בהבדל. יש לציין, שאין זו החלוקה המקובלת כיום, אלא שונה מעט, והיא לא הייתה מדויקת ממש. כדי להוכיח את יעילות השיטה, כתב באך שני ספרים. הראשון "כלי המקלדת המכוונת היטב". זהו התרגום המדויק. התרגום המקובל, 'הפסנתר המושווה' אינו נכון, כי יצירות אלה לא נכתבו לפסנתר אלא לצ'מבלו. אם כי אפשר להבין את הבלבול, כי באך היה מהראשונים שניגנו על הכלי החדש  'פורטה-פיאנו', שמו הראשוני של הפסנתר. לאחר כמה שנים כתב באך את הספר השני, שיש הטועים ורואים בו חלק שני של הספר הראשון, שמו המקורי הוא: "24 פרלודים ופוגות דרך כל הטונים וחצאי הטונים". בספרים אלו, מוכיח באך שלפי שיטתו של ורקמייסטר, אפשר לנגן בכל הסולמות המז'וריים והמינוריים. שיטה זו, וספריו של באך, בשילוב הרעיונות של המרכז הטונלי, בעצם גרמו, לדחוק את שאר הסולמות, או נכון יותר המודוסים, ולהפוך את המז'ור והמינור, למלכי המוזיקה הקלאסית.

שער ווריאציות גולדברג - ויקיפדיה

ספר לימוד נוסף, שכתב באך לצ'מבלו, הינו "ווריאציות גולדברג". וכך נכתב בשער הספר, שהיה היחיד שהודפס בחייו של באך: "תרגילי מקלדת, המכילים אריה עם וריאציות שונות לצ'מבלו בעל שתי מקלדות, שחוברו למען מביני דבר לרענן את רוחם, מאת יוהאן סבסטיאן באך, מלחין חצר המלוכה של פולין וחצר הנסיך הבוחר של סקסוניה, קאפלמייסטר וממונה על המוזיקה הכוראלית בלייפציג, נירנברג. בלתאזאר שמידט, מו"ל". ניתוח יצרה זו, דורשת מאמר נפרד

לסיום, אי אפשר שלא לציין, את אומנות הפוגה, אחת מיצירות המופת בכל הזמנים. ניתוחה של היצירה גורש מאמר ארוך ומנומק בפני עצנו, בל"נ, עוד אכתוב אותו.

ואני חייב לציין, שבאך, בזכות הספרים והיצירות המיועדות ללימוד, ובזכות משרתו כמורה בבית ספר למוזיקה בלייפציג ועוד, נחשב באך לגדול מורי המוזיקה בהסטוריה.

למעשה, כדי להקיף באמת את דמותו ויצירתו של יוהאן סבסטיאן באך, צריך ספר עב כרס. במאמר זה השתדלתי לתת הצצה והבנה לדמותו יצירתו.