ארנולד שנברג

מאת: ישראל שטרן

שנברג היה אחד המוזיקאים המשפיעים ביותר במאה ה20. את השפעת תורתו המוזיקלית, ´סולם 12 הצלילים´ או ה´דודקפוניה´, אפשר לראות עד היום. במאמר הזה, אני אכתוב בקצרה על תולדות חייו, ומעט על שיטתו. על שיטתו אכתוב במאמר נפרד.

ארנולד שנברג
  (אם מישהו חושב שהצגת תמונה זו פוגעת בזכויות יוצרים, נא להודיעני, ואסיר)

תולדות חייו.

13/9/1874  נולד בוינה, לשמואל, בעל חנות נעלים, ופאולינה, מורה לפסנתר

1895, הצטרף כצ'לן לתזמורת פוליהימניה, של אלכסנדר זלמינסקי. הקשר ביניהם הפך לקשר קרוב, וזלמינסקי אף נתן לו שיעורים בקונטרפונקט. שנברג, כעבור זמן לא רב, שנברג נאלץ להפסיק את השיעורים, כי אביו נפטר, ושנברג, נאלץ לעבוד כפקיד בנק, ולהתפרנס מעבודות מוזיקליות מזדמנות.

1898, הוטבל לנצרות פרוטסטנטית בהשפעת ידידו, גוסטב מהלר. אם כי תמיד שנברג המשיך להחשיב עצמו כיהודי. )במקור אחד נכתב שזה היה בשנת 1921)

1899, הלחין את יצירתו החשובה הראשונה ליל הוד, פואמה סימפונית לשישיית כלי מיתר.

1901 התחתן עם מתילדה, אחותו של זלמיסקי, ב1902 נולדה בתו גרטרוד וב1906 נולד בנו ג'ורג'.

1905, הלחין את פילאס ומסלינדה

1908, שנת מפנה חשובה, בשנה זו שנברג, ניתק עצמו במכוון, מהשיטה הטונלית, והחל ליצור יצירות אטונליות. בשלב זה עוד לא הייתה שיטה מסודרת בידיו, והוא קרא לסגנון יצירתו פאן-טונליות – כלל טונליות. 

1909, הלחין את ציפייה, האופרה הראשונה, על פי שיטתו.

1914, שנברג מתגייס לצבא האוסטרי, במלחמת העולם הראשונה. המלחמה השפיעה עליו יאוד, ומעולם הוא לא חזר להיות כמקודם.

1912, הלחין את פיירו הסהרורי.

1918, שנברג מקים את החברה להופעות מוזיקליות פרטיות, בוינה. הסיבה: היחסים העכורים של שנברג עם הציבור ומלחינים מפורסמים כאיגור סטרווינסקי ועוד, אותם ביקר שנברג בחריפות. מצד שני במסגרת מופעי החברה בוצעו יצירות של מהלר וסקריאבן ועוד.

1921, נסגרת החברה מסיבות כלכליות.

1923, קרא יום אחד, לכמה מחבריו ותלמידיו, והוא הציג בפניהם, את שיטתו החדשה, שיטת 12 הצלילים או דודקפוניה. 

1924, התמנה שנברג, לפרופסור באקדמיה הפרוסית לאומניות בברלין. והתחתן עם גרטרוד לבית קאליש, ונולדו להם 3 ילדים.

1933, פוטר שנברג על ידי הנאצים, והמוזיקה שלו הוכרזה כמוזיקה מנוונת. פיטוריו, ועליית הנאצים, זעזעו את שנברג, והוא חתם על מסמך, בפאריס, בפני הרב לואי זרמן לוי, ומארק שאגאל כעד. במסמך זה, הצהיר שנברג על שיבתו ליהדות. בסוף שנה זו, היגר ללוס אנג´לס.

1938, התקבל ללמד באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג´לס, שבארצות הברית.

1947, הלחין את הקנטטה ´הניצול מוורשה´

1951, נפטר, בלוס אנג'לס.

שנברג, היה מהפכן במלוא מובן המילה. הוא היה הראשון שפיתח תורה חדשה, הסותרת ומתעמתת עם התאוריה המסורתית. לא עוד עליונות של הקוסוננט על הדיסוננס, או עליונות של צליל אחד על פני צליל אחר, אלא שיוויון זכויות מלא לכל הצלילים. שיטתו באה לוודא את העקרונות האלה.

ההתנגדות לשנברג, הייתה חריפה מאוד. “או שהאיש הוא חסר בינה לחלוטין או שחושב הוא את מאזיניו לשוטים”  או ״ערבוב של קולות ללא קשר ביניהם״ צופה מאזין אחד שהגיש תביעה נגד תקיפה, הביא רופא מפורסם שנתן דיאגנוזה, ״המוסיקה הייתה מעצבנת, ועוררה באדם תגובות מוזרות״. הסערה הגדולה ביותר שהתחוללה באולם קונצרטים וינאי, הייתה, שהמשטרה הוזעקה להפריד בין הקהל לנגני התזמורת, לאחר ביצוע הסימפוניה הקמרית של שנברג. רק לקראת סוף חייו, החלו גם המוזיקאים השמרנים יותר, להכיר בגאונותו, ובשנת 1949, בהגיעו לגיל 75. העולם הכיר בגאוניותו, ומאמרים וכתבות רבים נכתבו אז להוקירו. 

השפעת תורתו המוזיקלית של שנברג, והדחף הבלתי ניתן לעצירה למצוא צלילים והרמוניות חדשים שלא היו קודם. והמחקר בצלילים והרמונית חדשים, דחף מוזיקאים אחרים למחקרים מוזיקליי פורצי דרך, כמו צלילים חשמליים ועוד. שנברג, בעצם היה גדול המוזיקאים, שהעמידו את הדיסוננט כשווה זכויות לקוסוננט, ואף נתנו עליונות לדיסוננט, מה שאפשר למוזיקאים אחרים להמשיך את המחקר אחר הצליל החדש והבלתי מוכר, לבלוז לג׳אז ולרוק והלאה. סגנון השירה הדיבורית, שנברג פיתח לפסגות חדשות, אף נתן סגנון שירה חדש, שיש בינו לבין הראפ, קווי דמיון מעניינים.