דרכי האזנה למוזיקה - החושים המוזיקליים

מאת: ישראל שטרן

במאמר הקודם כתבתי על הבעיות בהאזנה נכונה למוסיקה. במאמר זה אני רוצה לפרט מעט על החושים הנצרכים לשמיעת מוזיקה ואף ליצירתה.

"תפיסת היצירה המוזיקלית ושמיעתה האפקטיבית מחייבות פעולה מאומצת, מרוכזת ורבת פנים. קליטת יצירה מוסיקלית מטילה תפקיד לא קל על החוש המוזיקלי שתחום פעולתו נרחב ביותר… או כמו שגורסת הפסיכולוגיה התבניתית: על החוש המוזיקלי לתפוס לראשונה את היצירה באחידותה ובשלמותה ולחזור ולפרקה לאלמנטים בודדים ופרודות נבדלות.

ברי, כי במידה שמנגנון החוש המוזיקלי שלם יותר...תהא הקליטה מושלמת, ברורה ונכונה יותר. אולם במידה שאחד החושים יהא חסר או פגום, בה במידה תהא גם הקליטה המוזיקלית לקויה או חלשה" כך כתב שלמה הופמן בספרו 'בשבילי החינוך המוזיקלי' עמוד 26.

זהו חלק מהסברו של שלמה הופמן על מושג מרתק הנקרא 'ההתפס המוזיקלי'. זהו לדעתו השם הכולל לכלל החושים הנצרכים לשמיעת מוזיקה.

1. החוש האודיטיבי - חוש הגובה

באמצעות חוש זה אנחנו תופסים את גובה הצליל. חוש זה מורכב מחושי משנה המיוחדים לתפיסת תופעות שונות של גובה הצליל.

עיקר פעולתו של חוש זה הוא דרך האוזן, ותלויה במידה ניכרת בתקינות חוש השמיעה. אם כי אני חייב לציין שאם האוזן נפגמה בצורה כלשהיא, אין זה בלתי הפיך. כיום אפשר בעזרת אימון מוחי מסודר לשנות את מפות המוח, ולשמוע דרך איברים אחרים.

חוש גובה מפותח משמש בסיס ליכולות מוסיקליות שונות. היכולת להבחין בגוון הצליל, יכולת ביצוע שיר בגובה נכון ומדוייק, דימיון מוזיקלי, שמיעה פנימית, יכולת תפיסה הרמונית, התפיסה המלודית, והזיכרון המוזיקלי.

1,2. חוש גובה אבסולוטי

חוש זה יכול להיות מלידה ואפשר גם לרוכשו על ידי אימון רציף.

1.3. הזיכרון המוזיקלי

שונה ההתפס המוזיקלי משאר אומנויות ויזואליות.  ציור אפשר לתפוס בראיית עיין אחת. המוזיקה הרי היא התרחשות במרחב הזמן, ויש לעקוב בה אחרי התפתחויות רבות, כמו, השתלשלות הטונלית במלודיה, שינויי הגוון ועוד. לכן אנחנו חייבים לשתף את יכולת הזיכרון לטווח קצר, בשמיעת שיר. והיזכרות בו אחרי, צריך להפעיל את הזיכרון לטווח ארוך.

1.4. חוש הגוון.

היכולת לתפוס את הגוון של הצליל או הצלילים. הכוונה כאן בעיקר ליכולת לשמוע צלילים עיליים, שהם הבסיס של יצירת הגוון.

1.5. הדמיון המוזיקלי והשמיעה הפנימית.

הדמיון המוזיקלי הוא בעצם השמיעה פנימית של מוזיקה. יש את השמיעה הדוממת, היכולת להבחין בצלילים דוממים. הכוונה כאן יותר להקשבה פנימית לצלילים שאינם אמיתיים, כלומר, שאינם נוצרים על ידי כלי מסויים אלא שמיעתם היא בדמיון בלבד. יכולת זו חשובה ביותר להיזכרות ביצירה שנשמעה בעבר. יש גם את השמיעה הפנימית היוצרת היא חשובה ליוצרים, והיא היכולת לצרף צלילים בדמיון.

אלה הם מרכיבי החוש האודיטיבי.

2. החוש הריתמי.

היכולת לתפוס את משכי הזמן של הצליל הבודד, לבד ובתוך המלודיה וההרמוניה.

ולתפוס את המשקל והקצב הכללי. התפיסה הריתמית אינה תלויה רק בחוש השמיעה, אלא גם ובעיקר, ביכולת הרגשת כיוון התנועה ובתפקוד נכון של השרירים, ובמתאמי תנועה הבאים כתגובה לרשמים מוזיקליים אודיטיבים.

החוש האגוגי - חוש המהירות

או חוש הזמן המוסיקלי.

בחוש זה אנחנו תופסים את המהירות הנכונה של היצירה. את הטמפו ואת שינויי הטמפו. חוש זה תלוי גם בחוש הריתמי.

החוש הדינמי.

הניואנסים הדינמיים, חזק וחלש, הגברה והנמכה, הן בקול הזמר והן בעלי הנגינה, הם גורם רב ערך של אמצעי ביטוי אסתטי מוזיקלי, ובעיצוב אופייה של היצירה המוזיקלית. חוש זה וביצועו הנכון הוא יסוד פעולתו של המנצח.

החוש האינטלקטואלי - אמוציונלי

חוש זה הוא נגזרת של היכולת האינטלקטואלית של המאזין או היוצר.

בחוש זה המאזין תופס את שלמות ומורכבות היצירה עולה על גווניה וחלקיה השונים. שלמות חוש זה תלויה גם בידע המוזיקלי של המאזין או היוצר.

מאמר זה מבוסס על ספרו המיוחד של שלמה הופמן ״בשבילי החינוך המוזיקלי״