מוזיקת דוד המלך

מאת: ישראל שטרן

לקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה, אני רוצה לכתוב לכם מעט על המוזיקה של דוד המלך ע״ה. הן שבועות זה היארצייט שלו.

אני לא אפרט את המקורות והראיות שיש לי, מה עוד שאני עדיין חוקר את הנושא לעומק. אבל אכתוב לכם כמה נקודות.

כולם יודעים שדוד המלך הינו המוזיקאי הגדול המפורסם שקם בעם ישראל. הנביא קורא לו: נעים זמירות ישראל. הפעולות המוזיקליות של דוד המלך לא הצטמצמו רק לבית המקדש, אלא הוא העביר את תורת המוזיקה גם להמון העם. אני מעריך שחלק מתורת המוזיקה של דוד המלך, הוא קיבל משמואל הנביא, והיה זה החלק התורני – קבלי, שאיתו עשה שמואל שימוש נרחב בלמדו את תלמידיו נבואה, והגיוני שהיה זה התאוריה המוזיקלית השמימית שמשה רבינו הוריד מסיני יחד עם התורה )על זה כתבתי מאמר ׳תחילתה של המוזיקה היהודית המקורית. את מאמר זה אפשר למצוא באתר איצקוביץ(. דוד המלך ארגן פעמיים את הלוויים המשוררים. פעם אחת כשהביא את ארון הברית לירושלים, ופעם שניה לפני פטירתו. ושני הפעמים מרתקים ואפשר ללמוד מהם כמה דברים על שיטתו המוזיקלית. בפעם הראשונה אנחנו מוצאים לראשונה מנצח או נכון יותר, מנהל מוזיקלי, היה זה אסף, שדוד מינה אותו להיות ראש. והיו לו סגנים. בפעם הזאת אנחנו מוצאים גם חלוקה מרתקת של כלי הנגינה הראשיים. נבלים על עלמות, שפירושו, או נבלים מסוג עלמות או מספר נבלים שהאחראי עליהם, ניגן על כינור הנקרא עלמות. כינורות על השמינית. ומצלתיים, שבהם ניגן אסף המנהל המוזיקלי הראשי. חלוקת כלי המגינה מרתקת כי מזה אנחנו למדים, שהיה לדוד את הידע הרחב לא רק בתאוריה עצמה אלא גם בסאונד של הכלים, וצירופם יחד. בפרק האחרון בתהילים שם נמצא את את החלוקה נרחבת יותר של כלי הנגינה דאז. כמו כן, אם הפירוש השני של נבלים על עלמות נכון, הרי יש לנו כאן, מהו ייחודי. קבוצת נגנים המנגנת על אותו כלי, והמנצח עליהם מנגן בכלי אחר. שימו לב, המנצח מנגן על כלי אחר! יש כמה משמעויות לזה, ולא אפרט כאן. בספר התהילים נוכל למצוא בהרבה מקומות צירופים שונים של כלי נגינה, כנראה צירופי תזמורות שונים. נבל וכינור, תוף ומחול, תוף כינור וחליל. עשור נבל וכינור, ועוד. מספר התהילים אפשר ללמוד שלתזמורת הלוויים היה מנצח שגם ניגן על כלי מסוים. חלק מהיצירות הולחנו בהתאם לכלי נגינה מסויים, וגם הוראות הנגינה ככלל הותאמו לפי אותו כלי נגינה. )מזכיר מאוד את התעודות המוזיקליות העתיקות מאור, עיין בכתבה על המוזיקה המצרית העתיקה(. המילה סלה בתהילים לפי אחד הפירושים ברש״י, הינה בעצם מסמלת קודה, סיום היצירה המלודית, ולפעמים גם מעבר למלודיה אחרת. )ההוראות המוזיקליות בספר התהילים הינם לכתבה נפרדת, ואני מקווה בעזרת ה בקרוב(. הפעם השניה שדוד המלך סידר את הלוויים, הייתה המשמעותית, וסדר זה נשאר בקפדנותו עד חורבן בית שני!. דוד סידר את הלוויים לעשרים וארבעה משמרות. כל משמרת הייתה בראשות בית אב אחד, מקביל למשמרות הכהנים ומשמרות השוערים. ראש בית האב, היה המנהל המוזיקלי של אותו שבוע, ולצידו כיהנו 12 בנים.) וזה נקודה מעניינת כלכל בתי האב היו 12 בנים? יתכן והכוונה לא רק לבנים במובן הפשוט, אלא לסגנים מתוך המשפחה(. מהנביא יוצא, שבזמן דוד היו לכל משמרת כ168 לוויים כזמרים, והם היוו את עמוד השדרה של התזמורת המקדשים. נראה שכל לוי זמר, גם ניגן על כלי ליווי ככינור נבל וכדומה. לא על חצוצרה או חליל, וכך הם שרו וניגנו יחד. נראה שהם היו מחולקים לקבוצות של 12 ועל כל קבוצה מנצח או נגן ראשי. יתכן שהמנצח הראשי ניצח ונתן הוראות למנצחים המשניים והם העבירו את ההוראות לקבוצתם. השליט גיבורים טוען, שהחלוקה הייתה של 12, לא לחינם. כי הלוויים שרו בסולם כרומטי או מה שנקרא היום סולם 12 הצלילים. רעיון זה לבדו, מעלה שאלה בסיסית, הרי עם ישראל היה במזרח שם כבר הכירו גם את רבעי הטונים ואולי אף שמיניות טונים, כמו שיש מי שרוצה להסביר את ה׳שמינית׳ בתהילים. רעיונו של השלטי גיבורים לבדו, מצמצם את מוזיקת הלוויים רק לחצאי טונים כמוזיקה מערבית. אלא שיתכן שהבסיס היה 12 הטונים אך לעיתים החלוקה הייתה גם לרבעי טונים או יותר. אני חייב לציין שזה נקודה למחשבה כרגע, לא יותר. עוד דבר אנחנו יודעים על דוד המלך, שהוא המציא גם כלי נגינה. לדוגמא, ישנה משמעות מסויימת שאת הכלי הנקרא מנענעים המציא דוד, או שכללו, ויש הרוצה לומר, שמנענעים הוא בעצם הדגם הראשון של האורגן העתיק שבמקום קלידים כמו היום, יצאו ממנו, ומעליו, מקלות חלולים ובהם נגנו, כשאחד מפיח במפוח אויר.)דומה לכלי מגרפה שמתארת הגמרא בערכין(. ויש הרוצה לומר, שעצי ברושים זה סוג של כלי הקשה שהמציא דוד המלך.

ולסיום אי אפשר שלא להזכיר את הכינור המפורסם של דוד שהיה תלוי מעל מיטתו. כנראה הכינור הזה היה כלי נגינה ייחודי שהיה מקובל בימי הביניים לתלותו בבוסתנים, הכלי היה חלול ונפרשו עליו מיתרים והיה פתוח מתחתיו או מצידו, וכשהרוח נכנסה פנימה המיתרים רטטו והוציאו צלילים, בדרך כלל, באוניסונו, כלומר, כמה מיתרים באותו צליל, והיופי היה באוברטונים שהיו שונים.