כליזמרים.

מאת: ישראל שטרן

כליזמרים, בהגדרה המורחבת, הם: חבורת זמר יהודית עממית. לפי הגדרה זאת, אפשר להכניס אפילו את חבורות הזמר היהודיות מהזמן העתיק, תקופת בית המקדש והעת העתיקה. הן באירופה והן במזרח, באסיה. אך הביטוי הזה מקובל לחבורות זמר יהודיות עממיות מאירופה, בעיקר מזרח אירופה. והמוזיקה הכליזמרית הייחודית שלהם.

מאז ומתמיד היהודים שרו ונגנו, לא רק בבית הכנסת ו/או זמרה דתית, אלא ניגונים ושירים שאינם בהכרח שייכים לדת או לבית הכנסת. התופעה אינה חדשה בכלל. כבר בזמן בית המקדש או נכון יותר בזמן הסנהדרין היו שרים ומנגנים בבתי המשתאות. הגמרא בסוטה אומרת: משבטלה הסנהדרין, בטל השיר מבתי המשתאות. ומסבירים המפרשים, שכל עוד הסנהדרין הייתה בתוקפה, הסנהדרין מינתה שומרים בבתי המשתאות שלא ישירו שם שירי עגבים. ומשבטלה הסנהדרין, לא היה מי שימנה שומרים, ובטל השיר. אך עדיין השירה והזמרה זרמה בדם העם, ותמיד היהודים שרו. השירה הלא פורמלית התמקדה בעיקר, בין אימאות ששרו לילדיהן. נשים ואף גברים שרו תוך כדי עבודתם, ויש לכך עדויות מסוימות. אך בעיקר התמקדה השירה והנגינה בחתונות ושמחות משפחתיות או להבדיל בלוויות וזמני עצב. תמיד היהודי שר. כי מלבד התורה ששמרה על העם ונשארה בשלמותה. הרגש היהודי מעולם לא כהה, ומצא את פורקנו בשירה ונגינה. למעשה, היו שני דברים שהחזיקו את העם, תורה והשירה והזמרה. שניים אלה ליוו את העם בכל מסעותיו ומאורעותיו, ובכל גילגוליו. כל אלה ניצוקו בתוך השירה הייחודית, הכליזמרית. הכליזמר, יודע לצחוק או לבכות עם הקלרינט או הכינור, יודע לשיר דביקות או שמחה מתפרצת, עד שאי אפשר שלא לפרוץ בריקוד סוער או לבכות בדמעות שליש. 

לפני שאתחיל לכתוב על מקורות המוזיקה הכליזמרית, צריך לדעת את ההגדרה של אברהם צבי אידלסון, מחלוצי חוקרי המוזיקה היהודית, מהי מוזיקה יהודית. המוזיקה היהודית מתאפיינת במה שאידלסון מגדיר כ׳תנועה׳ תרגומו למושג מוטיב. גדולתה של המוזיקה היהודית לכל גווניה, היא במוטיבים. המוזיקה היהודית עשויה מספר מועט של מוטיבים, כל מוטיב עומד בפני עצמו, ואינו זקוק לפירושים והרחבות. ובתוך מוטיבים אלה, יוצק הנגן היהודי את ההרחבות האינדודואליות העצמיות שלו. (בלי נדר אני ירחיב בנושא זה בכתבה נפרדת, זהו נושא רחב ועמוק). אם נסתכל על המוזיקה הכליזמרית, נראה זאת באופן מוחש כמעט. אחד הביטויים לזה הוא העובדה, שאפשר לנגן או לשיר ניגון כליזמרי ללא סוף, כביכול אין לו התחלה ואין לו סוף. עוד נקודה מעניינת שלא נרחיב בה, היא שהניגונים מספרים סיפורים. ההתפתחויות המוזיקליות המורכבות בניגונים מסויימים, הם בעצם התפתחויות בעלילה. 

המקורות שמהם שאבו הכליזמרים את נגינתם, הם, המוזיקה הצוענית, והמוזיקה המקומית בעיקר המולדבית, הרוסית העממית, האוקראינית, והרומנית והפולנית. כמו כן המוזיקה הבדואית  והדרוזית (ניגוני מירון וצפת ואף ירושלים).  המילה, הורה. המוכרת לנו בניגוני ההורה בחתונות וכדומה, מקורה במוזיקה הרומנית העתיקה, שם ניגנו ושרו הורה. ניגוני הפולקה והמקצב המהיר שלו, השפיעו רבות על המויקה הכליזמרית. ומקצב הפריילך או מקצב ההורה המוכר, אפשר לשמוע בהם את ההשפעות המזרחיות מצד אחד ואת ההשפעות המזרח אירופיות מצד שני. אך היהודים מאז ומקדם, לא העתיקו תורות מוזיקליות באופן מלא, אלא לקחו רעיונות מוזיקליים ויצקו אותם לתוך כור ההיתוך היהודי. כלומר, היסודות העתיקים. והמקוריים תמיד נשמרו, רק שנוספו להם רעיונות שונים ומגוונים. זאת המוזיקה הכליזמרית. אי אפשר לומר על חלקים מהניגונים שהם רומנים. לא, יש בהם השפעה רומנית, אך היסודות תמיד יהיו יהודיים מקוריים.

היסודות האלה אפשר לבודד אותם, ולהגדירם כהמוטיבים היהודיים. והם העליות של הקלרינט או הכינור הכל כך מוכרות לנו. והקישוטים הכל כך ייחודיים למוזיקת הכליזמרים. נשים לב לעוד נקודה מרתקת, חלק נכבד מניגוני הכליזמרים או ההורה, הם מהירים אך מבוצעים בBPM  איטי יחסית, אלגרו. בין 115 ל120 BPM. וזאת בגלל השימוש הרב במשך הזמן, חלקי 16. והקישוטים הם הרבה פעמים בחלקי 32. נשים לב לעובדה, שאין כתב תווים של מנגינה מסויימת, שמופיעה בהם, בתוך המנגינה עצמה, את הקישוטים. הקישוטים הם אינדווידואלים כפי רצונו של המבצע. שילוב זה מאפשר, גמישות מוזיקלית כשבאותו ניגון ישנם מוטיבים המנוגנים כעצובים או מלאי רגש, ומיד לאחריהם, מוטיבים מלאי שמחה מתפרצת. ממש כמו מטולטלת, כך נגן הכליזמר, יכול לטלטל את השומע או הרוקד.