המוזיקה היהודית ביציאת מצרים

מאת: ישראל שטרן

מה הייתה המוזיקה של עם ישראל דאז?

ההגיון הבריא אומר, שלא הייתה תאוריה מוסיקלית ייחודית לעם ישראל.  אמנם, המוזיקולוגים מציינים, שזה ודאי, שעם ישראל לא הטמיע את המוזיקה הכנענית או המצרית כפי שהיא. עם ישראל שמר על עצמאות מחשבתית תמיד. אנחנו גם יודעים זאת מהמקורות שלנו. שבט לוי, המשיך ללמוד ולשמור על המסורת בטהרתה. כל העם שמר על לשונו ושמותיו ולבושו. מזה נלמד, שהמוזיקה לא הייתה מוזיקה כנענית או מצרית, אלא היסודות המוסיקליים והתאוריה וכנראה גם כלי הנגינה, היו מצריים או כנעניים. כנראה שגם יסודות הלחן והמלודיות היו מושפעות, עד שניתן לומר, שהמוסיקה הישראלית בתקופת מצרים הייתה ענף של המוזיקה המצרית.

לבן אמר ליעקב, כשרדף אחריו: ״ואשלחך בשירים בתוף וכינור״. מפסוק זה נוכל ללמוד מעט על המוזיקה בעת ההיא. ד״ר פנחס גרדנויץ, מוכיח מפסוק זה, שהכינור בעת העתיקה, מוצאו היה מארם. אין זה מדוייק, אולי כוונתו, שהכינור הכנעני מוצאו מארם. 

אנחנו יכולים ללמוד מעט על היחסים בין המוזיקה הוואקלית לאינסטרומנטלית, קודם כתוב שירים ולאחר מכן, תוף ורק אחרי זה כינור. ז,א, המוזיקה הווקאלית הייתה דומיננטית יותר, והתוף היה מצוי יותר מאשר הכינור.

ארם, או אוגרית כפי שיש הרוצים לומר, הייתה מרכז תרבותי חשוב בעת ההיא. אם כי, לא ידוע אם הומצא שם משהו שלא היה גם בשומר או אכד, שהיו מעצמות דאז, וגם מרכזים תרבותיים חשובים, גם במוזיקה.

מארם, המוזיקה הגבוהה הגיעה לכנענים, ומשם למצרים. המצרים שכללו את המוזיקה והביאו אותה לדרגת האומנות הגבוהה בעת ההיא.

בני ישראל כשהגיעו למצרים, המוזיקה שלהם, כנראה, הייתה כנענית, ובמצרים הם למדו את המוזיקה המצרית.

ויש לזה סימוכין מהמקורות שלנו. בשירת הים, אנחנו לומדים, שהשירה הייתה בפי הגברים, ואילו הכלי נגינה היו אצל הנשים. בהתחלה כתוב ״אז ישיר משה ובני ישראל...ולאחר מכן, ״ותקח מרים אחות משה ואהרון את התוף בידיה ותצאנה הנשים אחריה בתופים ובמחולות ורש״י כותב, ׳את התף. כלי של מיני זמר: בתפים ובמחלת. מבטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תפים ממצרים׳. למדנו, א, הכלי נגינה הגיעו ממצרים. כך גם מובא בפרקי דרבי אליעזר. ב, למעשה, כך היה רווח במצרים דאז! הנשים היו בעיקר על המוזיקה. הם בעיקר היו המתופפות והנגניות! הרי לנו מפורש כמעט, חלוקת התפקידים המוזיקלית המקובלת במצרים.

הילקוט שמעוני שמות פרק א כותב, ׳ותמלא הארץ אותם, דבר אחר שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קרקסיאות מהם׳. הגיוני הדבר שבני ישראל שהיו מצויים במקומות אלה, שם המוזיקה הייתה דומיננטית, שהם גם למדו את המוזיקה הזאת.

וידוע, שעם ישראל דאז עבד עבודה זרה. היו אלה האלים המצריים (שהיו בעצם וריאציה של האלים כנעניים.) ובטקסים של עבודת האלילים המוזיקה הייתה מרכז חשוב מאוד, וחלק בלתי נפרד מהפולחן.

כך זה היה עד מתן תורה, אז קיבלנו גם תאוריה מוזיקלית עצמאית, נדבר על זה בפרק הבא. אך הגיוני, שבקרב המון העם, המשיכה צורת המוזיקה המצרית, גם הלאה.

מה הייתה המוזיקה המצרית עצמה? אין לנו את המלודיות שהיו אז. אם כי ישנה חוקרת הטוענת שאחד המכתבים העתיקים מאור הכתובים בכתב יתדות זהו בעצם תווי שיר. אבל אנחנו יודעים כמה פרטים חשובים על המוזיקה ההיא, מאחר והמצרים היו מתעדים כמעט כל דבר, בייחוד הכוהנים. מקובל לומר, שהמוזיקה שלהם הייתה בעיקר בסולמות פאנטטונים (סולמות של חמישה צלילים). המרווחים קרוורטה וקווינטה היו דומיננטיים. בתקופה ההיא, גם גילו את מרווח האוקטבה, והסברה אומרת שהם שרו בסולמות פאנטטונים במרווח האוקטבה. אם נשים לב, היו אז שני כינורות בולטים, האחד בעל חמישה מיתרים והשני בעל שבעה מיתרים. הגיוני לומר, שחלוקה זו הייתה קשורה לאוקטבה ולקוינטה. שהרי אנחנו יודעים שהמספרים 7 ו5 היו דומיננטיים מאוד בתרבות העתיקה ההיא. מבחינת הריתמוס, המצרים שכללו והביאו אותו לדרגה גבוהה, והיו מוכרים שני סוגי ריתמוס. האחד, היה תלוי בטקסט, זאת אומרת, המילים הם קבעו את הריתמוס של המלודיה, ולא היה ריתמוס קבוע החוזר על עצמו. סוג זה היה בעיקר בפולחנים של האלים, שם המילים היו חשובות יותר. והריתמוס השני, היה קבוע יותר, ודי דומה לריתמוסים המערבייים (4/4 4/3 וכדומה). זה היה נפוץ בעיקר במה שנקרא המוזיקה החילונית, או העממית.

בתקופת יציאת מצרים, הורגש איזה שהוא קיפאון בהתקדמות של שכלול המוזיקה במצרים. והמצרים ניסו להתגבר על זה על ידי הגדלת כמות הזמרים והנגנים. אנחנו יודעים היום שהיו שם מקהלות של 4000 איש, וכמות בלתי ידועה של נגנים. בתמונות מהתקופה ההיא, רואים

כמויות של נגנים יחד, דבר שהוא ייחודי למצרים דאז.

יש האומרים שהסולם הדומיננטי של המצרים היה סולם הפריגי. והוא, שמתחילים את המגינה במקלדת בתו מי.

צילום מהספר המוזיקה בישראל

ציור שומרי עתיק של להקת גברים