המוזיקה היהודית ביציאת מצרים - ב.

מאת: ישראל שטרן

לאחר הכתבה הקודמת ביקשו רבים עוד הבהרות בנושא. והם בכתבה לפניכם.

למעשה, לא נמצאו תעודות מצריות משמעותיות על התאורית המוזיקה המצרית הקדומה. מצד שני, נמצאו תעודות משמעותיות על המוזיקה השומרית והבבלים הקדומה. נמצאו תעודות משמעותיות גם באור הקדומה ובאוגרית. התעודות שנמצאו נתונות במחלוקת פרשנית רבת פנים. הנקודות המוסכמות על כל החוקרים היום, שבעת העתיקה היה ידע מוזיקלי רב ממה שחשבו עד לעשרות שנים האחרונות. אחד החוקרים אף טוען בלהט, שהיה לעמים העתיקים, אף מושגים בהרמוניה, והוא מנסה לפענח את אחת התעודות כהוראות נגינה בשני קולות, בעצם, אקורדים של שני צלילים. 

הנקודות המוסכמות על החוקרים, שהעמים העתיקים כבר ידעו על פוליפוניה, כלומר, שירה בשני קולות מקבילים. ואולי אף שרו ביותר קולות. ידוע שהשומרים השתמשו במערכת מוזיקלית בעלת חמישה צלילים, ואילו האכדים, השתמשו במערכת של תשעה צלילים, והסולם השכיח ביותר היה בעל שבעה צלילים. (כיום סולם מצוי הוא בעל שמנה צלילים). במצרים, כנראה שהיה רוח הסולם בעל שבעת הצלילים, ומהם קיבלו היוונים. 

נראה, שהמרווחים אז, לא היו ערכים מוחלטים כמו היום, אלא יחסיים. כלומר, לא הייתה התייחסות מוחלטת לתחילת הסולם כמו היום, דו מינור סול מז'ור, וכך גם נכוון את המיתרים, אלא, שאר המיתרים כוונו לפי המיתר המרכזי, שלעיתים היה במרכז הכלי, בעיקר בהרפ. כל שאר חלקי הסולם, בעיקר בכלי המיתר, כוונו לפי המרווחים בהתאם לצליל הראשון. 

למעשה,מבחינת הסולמות הידע העתיק היה קרוב לידע כיום. הייחודיות של התקופה החדשה, (מתקופת התחייה והברוק, ובעיקר הרנסאנס והלאה), הוא בפיתוח ההרמוניה המלאה, ויצירת כלים חדשים היכולים לבצע את ההרמוניה וכדומה.

אם כי, מהתעודות הארכיאולוגיות, נראה, שהמצרים פחות טיפלו בתאוריה, אלא יותר בפיתוח כלי הנגינה. בכלי הנגינה יש לנו שפע של ציורים המראים כלי נגינה מפותחים. כלי הנגינה המקובלים והמפורסמים במצרים ולא רק, הם ההרפ, הלירה, והלאוטה, ככלי מיתר, חלילים פשוטים או כפולים, סוג קדום של קלרינט. סוג קדום של חצוצרה ( או נכון יותר כלי נשיפה ממתכת). ומגוון רחב של כלי הקשה. ההרפ והלירה הם כנראה אבותיו הקדומים של הנבל המודרני, וצורתם דומה. והלאוטה, הוא אבי העוד וכנראה גם הגיטרה המוכרת כיום. 

מהנתונים לעיל ועוד נתונים אפשר לומר ולהוכיח שהייתה גם הייתה השפעה של המוזיקה של העמים העתיקים על המוסיקה בעם ישראל. לעיל פרטתי כמה נקודות ואני רוצה להוסיף עוד כמה פרטים מרתקים.

בציורים עתיקים וכן שרידים שנתגלו, מתברר שללירה הייתה תיבת תהודה, ועליה היו נמתחים המיתרים. תיאור זה מתאים מאוד להסברו של רבינו גרשום לנבל, במסכת ערכין דף י ע״א, ״נבל, היינו עץ עשוי כמין נפה עגול של עץ, ופורס עליה מיכן ומיכן הכרס של הכבש .. והיה מניחו לייבשו ואחר כך מכה על הכרס ומשמיע קול גדול״. ורש״י שם דף יג ע״ב כותב, ״נבל, עשוי כמפוח של נפחים ומוציא קול ע״י רוח״. אין לומר, שנבל הוא כלי הקשה מאחר והגמרא כותבת מפורש שההבדל בין הכינור ולנבל הוא במספר המיתרים.

אפשר לראות דוגמא לכלי זה על מטבע חצי שקל.

צילומי מסך לדוגמאות ללירות עתיקות

רבינו אברהם הרופא ממנטובה, כותב בספרו שלטי גיבורים, שהכינור דוד הינו הלאוטה. אמנם הוא מתכוון ללאוטה המודרנית שהיא שכלול של עוד, אך כיום אנחנו יודעים שהעוד עצמו הוא תוצאה של הלאוטה העתיקה, כך שלדבריו יש יסוד. אם כי מהמקורות בגמרא וראשונים נראה שהיה זה הלירה או ההרפ.

לאוטה מצרית עתיקה