הזמן וערכיו במוזיקה - ב

מאת: ישראל שטרן

בכתבה הקודמת כתבתי על הזמן במוזיקה, ועל משכי הזמן. כתבתי בקצרה, שבעצם מוזיקה היא חוויה במרחב הזמן. ואני רוצה עכשיו לחבר את הכתבה הקודמת עם כתבות קודמות. יתכן שאכתוב דברים כפולים, עדיף כך, כדי שהנושא יהיה ברור די צורכו. (תוכלו לראות זאת גם כמעין חזרה על כתבות קודמות).

כתבתי כבר, שכל צליל באשר הוא, הוא בעצם תנועה של מולקולות הנעה ממקום יצירת האנרגיה, לכיוון מקום השמיעה. זה עצמו, הנעה במרחב הזמן. וכתבתי, שבעצם מרכז המזיקה, או נכון יותר, מרכז המשמעות של המוזיקה היא, התנועה שבין הצלילים וההשתקים. זה המבט של הזמן לאורכו. כלומר, מנקודה אחת לנקודה אחרת. כתבתי גם, שכיום בעולם הדיגיטלי, ישנה התייחסות גם לעומק ולגובה, לכל מעטפת הצליל.

למעשה, אפשר לומר, שאני שומע קטע מוזיקלי המורכב מצלילים רבים, מלודיה עם הרמוניה וכדומה, אזי אפשר להגדיר את ההרמוניה, את האקורדים, כחוויה במרחב הזמן לגובהו ולרוחבו. 

אני ינסה להגדיר זאת כך. הזמן הוא בעצם מעטפת העוטפת הכל, ובד בבד, הזמן נמצא בכל מקום. הזמן, או לכל הפחות כלפינו, הוא התנועתיות הנמצאת בכל דבר הקיים. אם כן, בואו נדמה קטע מוזיקלי הנע במרחב הזמן, לקופסה. האורך, יהיה מתחילת שמיעת הקטע ועד סופו. הרוחב יהיה כל הצלילים המרכיבים את היצירה כולה, הגובה יהיה מעטפת הצלילים כולם מהצליל או התדר הנמוך ביותר ביצירה, ועד הצליל או התדר הגבוה ביותר בכל היצירה כולה. סך האורך הרוחב והגובה יוצרים את העומק שהוא מרכיבי מעטפת הקטע כולו. (אגב, למעשה העבודה המרכזית כיום בנושא זה היא המיקס והמאסטרינג. ואולי הגיע הזמן להתייחס למבצעי העבודה הזאת כחלק מיוצרי הקטע. נקודה למחשבה). 

בהתאם למה שכתבתי עכשיו, נאמר, שסידור ואירגון הצלילים של הקטע המוזיקלי, למרווחים, סולמות, אקורדים, וכולי, הוא בעצם ארגון חוויות במרחב הזמן הכולל.

כתבתי, שלצליל בודד אין משמעות. למעשה זה לא מדוייק, כי גם לצליל בודד יש תנועתיות פנימית, אך תנועה זו לא מובילה לשום מקום. רק כשאני מוסיף צליל נוסף, אז התנועתיות הפנימית של צליל יחד עם התנועתיות של הצליל השני, וההשתק שביניהם, יוצרת לי שלושה חוויות בזמן, ואז השומע יכול להתחיל להעריך את החוויות האלה, וליצור חוויה מורכבת, ואז נוצרת משמעות אמיתית. את המשמעות הראשונית הזאת, נגדיר כמרווחים. בעולם התאוריה המקובל, פחות אוהבים להתייחס למרווח פרימה, כאל מרווח לגיטימי. זאת מאחר שבסידור צלילים בלבד, אין הרבה משמעות לשני צלילים בעלי שם יסוד דומה, לדוגמא: דו דו. אבל אם נתייחס לתנועתיות שבין שני הצלילים הרי שאין הבדל בין שאר המרווחים למרווח הזה. כולם יוצרים תנועתיות שהשומע בונה ממנה את חווית הזמן האישית שלו.

אפשר לומר, שהמרווחים הם בעצם נקודות עוגן שלנו, במרחב הזמן. את נקודות העוגן האלה, כשהם מופיעים במלודיה, נגדיר כמוטיב, שהוא בעצם כולל מספר נקודות עוגן, מרווחים, בגבהים שונים, בדרך כלל מ2 נקודות עוגן (או תווים, שהם רישום גרפי של הצלילים) ועד כ8 נקודות עוגן. לעיתים רחוקות יהיו גם יותר, עד 16 נקודות עוגן. שני מוטיבים או ארבעה בדרך כלל, יוצרים לנו את הפארזה, חצי משפט מוזיקלי, ושני חצאים, ירכיבו מפשט שלם. ובדרך כלל שני משפטים ירכיבו נושא אחד, והלאה. זה בהתייחסות לאורך היצירה כלומר, למלודיה.

אם כי יש לקחת בחשבון שלפעמים תהינה שני מלודיות מקבילות, מה שנהוג לכנות קול שני, שזה יהיה נקודות עוגן בזמן לרוחב היצירה כבר.

אם כי, הרובד הצר של רוחב היצירה יהיה מורכב מנקודות עוגן, מצלילים, במרווחים מוגדרים, אלו האקורדים. את האקורדים נוכל לכנות כנקודות עוגן לרוחב, והמהלכים ההרמוניים שנוצרים משני אקורדים ומעלה, הם יהיו גם לאורך היצירה, מעין קווים מקבילים למלודיה. ואפשר לומר, שהאקורדים הינם נקודות עוגן בסיסיות לאורך ולרוחב היצירה כולה.

מעניין לראות, שמעת שתורת היחסות של איינשטין התקבלה, התפתחו במקביל שיטות חדשות במוזיקה כבלוז וג׳אז ואף שיטת הדודקפוניה. שיטות אלו התחילו לערער על ההגדרות המקובלות של סדר הצלילים.