הזמן וערכיו במוזיקה.

מאת: ישראל שטרן.

המוזיקה היא בעצם חוויה במרחב הזמן. ז.א. כל קטע מוזיקלי מתחיל בנקודת זמן אחת, ומסתיים בנקודת זמן אחרת. כיום, בהשפעת עולם התכנות המוזיקלי, אפשר להגדיר זאת כON וOFF. בתוך שני נקודות אלה, ישנה חלוקה פנימית של הקטע. יש מקומות שבהם יהיה שקט, כלומר, זמן ללא נגינה או שירה. לדוגמא: ההפסקה בין פרק לפרק בסימפוניה. או אפילו הפסקה בין צליל לצליל, המכונה, השתק. ויש את הצלילים עצמם. מהם ארוכים מהם קצרים ומהם קצרים מאוד או ארוכים מאוד. לאורכי הצלילים וההשתקים האלה, אנחנו קוראים, משכי הזמן. כלומר, כמה זמן הצליל או ההשתק נמשך. למשכי הזמן יש מקום בסימונים הגרפיים של המוזיקה, התווים. 

במשך הדורות, הגדירו את משכי הזמן בהגדרות, והשתדלו שיהיו מדוייקים ככל האפשר. יש משכי הזמן הפשוטים, היחידה הבסיסית היא, רבע. (והמקבילה בקצב, פעמה). יש גם, חצי, שזה כפול, שני רבעים. ושלם, ארבע רבעים. משכי הזמן המורכבים מעט, שמינית, חצי מרבע. וחלקי 16, חצי משמינית, או רבע מהרבע. וחלקי 32, והנדיר, חלקי 64. משכי הזמן המורכבים יותר, כשמוסיפים למשך זמן פשוט ומורכב ומעט, נקודה בצד התו. הנקודה מוסיפה למשך הזמן חצי מערכו. חלקי 16 מנוקד, מנוגן באורך של חלקי 16 פלוס חלקי 32. שמינית מנוקדת, שמינית פלוס חלקי 16. רבע מנוקד, רבע פלוס שמינית. חצי מנוקד, חצי פלוס רבע. שלם מנוקד, שלם פלוס חצי. אם נוספת עוד נקודה, כלומר, שתי נקודות, אזי הנקודה השניה מוסיפה חצי מהנקודה הראשונה. לדוגמא: חצי פלוס שני נקודות, הנקודה הראשונה, מוסיפה רבע והשניה, שמינית, ומשך הזמן של הצליל הזה יהיה חצי פלוס רבע פלוס שמינית.

ישנה עוד דרך לחבר בין שני צלילים לצליל אחד על ידי קשת מתחת או מעל הצלילים, ומשך זמן הצליל יהיה האורך הכולל של שני הצלילים.

אותם משכי הזמן בצלילים יש גם בהשתקים, כלומר, השתק של רבע או השתק עם נקודה, כדלעיל.

למעשה, עד לעשרות השנים האחרונות, כל היחס אל משכי הזמן, ואל הזמן במוזיקה היה יחסי. כל מדידות הזמן

היו יחסיות. את הרבעים החצאים וכו׳ היו מחשבים רק לפי הBPM. כלומר, מספר הפעמות בדקה. גם היום זה מדידת הזמן המקובלת, אך כיום בעידן החשמלי ובייחוד הדיגיטלי, אפשר למדוד את הזמן בצורה מדוייקת יותר. כשיוצר מקליט יצירה על גבי סרט הקלטה, טייפ וכדומה, אזי, המדידה הייתה מדוייקת יותר, מאחר ואנו יודעים בבירור היכן מתחילה היצירה ומסתיימת, ולכל צליל היה מיקום מדוייק על גבי סרט ההקלטה. כיום בעידן הדיגיטלי ותוכנות המוזיקה, הרי המדידה מדוייקת יותר. היוצר קובע בדיוק מהיכן מתחיל כל צליל, והיכן הוא מסתיים. כיום ישנה התייחסות לא רק לשניות אלא אף למליוני השניה. כל אחד המתעסק בסאונד, ובקומפרסור לדוגמא, מכיר היטב את הפרמטרים של שלב ההתק הדיקיי או הריליס וכו׳. כיום בעולם הדיגיטלי אנחנו מתעסקים גם בזמן לא רק לרוחבו, כלומר, מנקודת זמן אחת לשניה, אלא גם לעומק ולגובה, כלומר, אנחנו מתייחסים לכל חלקי מעטפת הצליל מכל ההיבטים. בעידן הדיגיטלי, יש לנו את היכולות לכך. ( אני לא מתכוון כאן להיכנס לתאוריה הרחבה יותר כלפי הזמן, לא כאן המקום).

ישנו עוד פרמטר חשוב של חלוקת הזמן של קטע מוזיקלי, וזה המקצב, שהוא בעצם ארגון בסדר מסויים, תבניות מוגדרות, של מספר הפעמות בתוך הקטע המוזיקלי. ישנם תבניות פשוטות וישנם מורכבות. הביטוי הקלאסי לתבניות אלה, הם מקצבי התופים שאנחנו מכירים בכל אורגן. והכלי המיועד להשמעת תבניות אלה, הם התופים בפרט וכלי ההקשה בכלל.

למעשה כיום, בייחוד לאחר תורת היחסות של איינשטיין אנחנו יודעים שהזמן הוא תנועה מתמדת, והיא נמצאת בבסיס כל חומר מכל סוג שהוא בעולם. אנחנו יודעים שכל חומר מורכב מאטומים, והאטומים עצמם מורכבים מחלקיקים הנעים במהירות עצומה. כתוצאה מזה, ומכך שהגדרנו את המוזיקה כחוויה במרחב הזמן, אזי, בסיס המוזיקה הוא לא, הצלילים עצמם, אלא התנועה המתמדת הנוצרת כתוצאה מיחסי הכוחות הדינמיים בין הצלילים כולם, לא רק בהרמוניה אלא אף במלודיה. לא רק באינסטרומנטלי אלא אף בוואקלי. למעשה אם נעמיק יותר, הרי הצליל עצמו הוא תנועה מתמדת של מולקולות (עיין בכתבה על המאפיין הפיזיקלי). 

הבנה זו, התחדשה רק במאה ה20 . קודם לכן, הבינו, שמרכז הכובד הוא, הצלילים עצמם. לכן רוב התאוריה המוזיקלית מתייחסת לצלילים עצמם ולסידורם ופחות ליחסי הכוחות בין הצלילים. אמנם ישנה התיחסות במובן שמהלך כזה או אחר מלודי או הרמוני, יוצרים מתח מוזיקלי או לא. אני חושב, שיקח עוד זמן עד שתתקבל תאוריה רשמית שתתייחס למה שבין הצלילים ברמה שווה לצלילים.

עוד מבט מעניין, לפי המבט המקובל, המוזיקה בפרט, והאומנות בכלל, היא לכשעצמה. לפי המבט החדש, המוזיקה היא בעצם חלק מהמציאות הקיימת בעולם.