טור אישי: חשבון נפש.

מאת: ישראל שטרן.

בימים האלה, אנחנו עסוקים בחשבון נפש פנימי. בודקים היכן טעינו במהלך השנה, והיכן אנחנו יכולים להיות טובים יותר, במהלך השנה הבאה, יותר ממה שהיינו שנה שעברה.

אני רוצה לנצל את הימים האלה, והבמה הזאת, כדי לחשוב יחד על נושא שמטריד רבים. אני ינסה להקיף אותו מכמה זוויות חשיבה. ואני תפילה שלא תצא תקלה מתחת עטי.

ואני רוצה להדגיש,אין במאמר הזה שום כוונה למוזיקאי ספציפי זה או אחר. וכמובן אין כוונה לפגוע באי מי. אם מישהו רואה עצמו נפגע מהכתוב, אני מבקש שיפנה אלי, לבירור העניין. ואני מתנצל מראש.

ישנה תחושה אצל רבים, בעיקר אצל המוסיקאים הצעירים/מתחילים/לא מפורסמים. שחלק מהמוסיקאים המבוגרים/מנוסים/מוכרים/מפורסמים. מתייחסים בניכור וחמור מכך, בזלזול אליהם. כביכול, הפרסום או הניסיון הם המדד ליכולות המוזיקליים של אי מי. אין ספק, שניסיון אכן משפר לאין ערוך את היכולות המוסיקליים, ובהחלט מציב את המוזיקאי המנוסה מעל הלא מנוסה, אך אינו מדד ליכולת מוסיקלית. כתוצאה מזלזול, והיו שספרו לי,על יחס משפיל, ישנם הרבה חברה מוכשרים שפשוט מרימים ידיים בתחילת הדרך, ואנחנו מפסידים מוזיקאים מוכשרים ומוזיקה מקורית ויפה.

תחרות היא דבר בריא ורצוי. תחרות בריאה,מחייבת את המתחרים, לענייננו, המוסיקאים, להיות טובים יותר, ולתת יותר מיכולותיהם. התחרות גם מביאה את המתחרים לקצה היכולות, ומאתגרת את גבולות היכולות, וכך מפתחת את היכולות יותר ויותר. התוצאה, שהרבנים מקבלים מוסיקה מקצועית יותר ואיכותית יותר. אבל, כשלתחרות נכנסים גורמים שליליים כמו התנשאות גאווה והשפלת האחר, ואלה מכתיבים את כללי התחרות, הפסדנו כבר בהתחלה. )נושא התחרותיות במוזיקה הוא נושא נפרד שבלי נדר נכתוב עליו(.

זה מה שאנחנו רוצים? האם אנחנו כמוזיקאים לא מעוניינים שיהיו עוד מוזיקאים שיפרו את מרחבי היצירה המוזיקלית בה אנחנו חיים? ואיזה מסר אנחנו המוזיקאים משדרים במוזיקה שלנו, מסר של גאווה והתנשאות? של אגו מנופח, המבוסס על ההמונים וריק מתוכן?

אלו שאלות קשות, שכל מוזיקאי צריך לשאול את עצמו, היכן הוא בסקלה של שאלות אלה?

ויש גם את הצד השני, כמובן. מכמה שיחות עם מוזיקאים מפורסמים, מהשורה הראשונה, עולה תמונה מטרידיה, שיש לתת עליה את הדעת. וכאן, החשבון נפש מופנה, כלפי הצעירים/מתחילים/ לא מנוסים, ואף מעריצים.

אותם מוזיקאים סיפרו, על חברה שמטרידים אותם בצורה לא פרופורציונלית. שלפעמים, יחס אדיב מכוונות טובות, גורם בעקבותיו, הטרדה. והצד השני, בטוח שאם המוזיקאי המפורסם התייחס אליו יפה, אז זה מתיר לו להתנהג בצורה לא הגיונית, ובפעמים מסויימות, אף לנזקים. כמה אמרו לי בטון מתגונן מה, שהם כבר הגיעו למצב שאין להם כוח להתייחס יפה לכל אחד. אחד מהם אמר לי שהוא מרגיש לפעמים נורא עם עצמו על יחס כזה או אחר, אבל אין לו ברירה אחרת חייו לא יהיו חיים. ״אם אני מוזיקאי שעבד קשה והגיע למעמד גבוה, זה אומר שמותר להטריד אותי בכל מקום או בשעות לא שעות?״

היו שטענו, שכמות הצעירים הפונים אליהם היא עצומה. כל ישיבהבוחר שיש לו איזה לחן, כבר רץ למכור אותו, והוא בטוח שבידיו הלהיט הבא, והמוזיקאי חייב לשיר או להפיק את השיר. כמות הפניות הבלתי נתפסת גורמת שלעיתים קרובות זה מכביד ומעייף. ולעיתים ליחס לא הוגן.

טענה מענינת נוספת שהעלה מוזיקאי מוכשר ואדם בעל לב זהב. מנכ״ל חברה גדולה, לא אמור לתת נגישות לעובד מתחיל. יש לו את חייו את תפקידיו, הוא עסוק ועמוס בעבודה. לעובד המתחיל יש את האנשים שהם אמורים להנחות אותו בתחילת הדרך. כך גם במוזיקה, למה לצפות ממוזיקאי מפורסם שיתן נגישות לכל אדם? יש לו חייו, את עבודתו ועיסוקיו. המוזיקאים המתחילים עליהם מוטלת העבודה להוכיח את עצמם, להביא למוזיקה משהו חדש ומעניין ומרענן, ולהיות טובים יותר מהטובים ביותר. כך הם ירוויחו את מקומם ביושר ובעבודה מאומצת. אני מציג את הטענות האלה כאן ולא אתייחס אליהם, כי הן נוגעות בנושא אחר, התחרותיות. 

מטרת הטור הזה, היא, לעורר את השאלות האלה. לא בשביל שכל צד יתחיל להטיל דופי ולהאשים וכדומה, את הצד השני, אחרי הכל כולם באותו צד, עושים מוזיקה. מטרת הטור היא שכל אחד יבדוק את עצמו, ויראה היכן הוא יכול לתרום לשיפור המצב.

בברכת שנה טובה ומבורכת. שנה מלאה בצלילים חדשים ומיוחדים.