מאת: ישראל שטרן
2019, זוהי שנת ברליוז. לכבוד 150 שנה למותו, של הגאון המוזיקלי הצרפתי.
 |
| הקטור ברליוז (באדיבות ויקיפדיה) |
המוזיקאי הראשון, שאנחנו יודעים שיצר בהשראת אופיום, את אחת היצירות המופלאות, בתקופה הרומנטית, ובכלל, את הסימפוניה הפנטסטית, היה המוזיקאי הצרפתי, הקטור ברליוז.
הקטור ברליוז, נולד בצרפת ב1803, ונפטר ב8/3/1869 בפריז. אביו היה רופא, והקטור החל ללמוד רפואה, אך נטש את לימודי הרפואה, לטובת המוזיקה. מה שגרם לאביו לנדותו מהירושה. יש לציין, שאביו היה זה שלימדו את שיעורי היסוד במוזיקה, ואף מימן את לימודי הנגינה בחליל וגיטרה. הקטור יחד עם ווגנר (ורוסיני) מציין את הדור השני של התקופה הרומנטית – המוזיקה של המאה ה19.
דרכו של הקטור לא הייתה קלה. המוזיקאים המקצועיים דאז, רדפו והקניטו אותו. אחת הסיבות המרכזיות, שהמוזיקאים המקצועיים דאז, לא האמינו שמי שמנגן על גיטרה יכול להלחין. משרתו הרשמית והיחידה הייתה ספרן בקונבסרטוריון בפריז. רק ב1840 זכה לסכום כסף גדול מממשלת צרפת, מה שנתן לו את היכולת לערוך מסעות באירופה ולנצח על יצירותיו. כדי להתפרנס כתב הקטור ביקורת מוזיקלית בעיתונות, וכמה ספרים, החשוב שבהם, 'על התזמור'.
ההשפעה הבולטת והמשמעותית על הקטור, היה המוזיקאי הגדול, בטהובן. והקטור הלך בדרכו, בפיתוח והגדלת צורות היצירה הידועות, בשילוב וואקלי בסימפוניה, ועוד.
הקטור היה מחלוצי המוזיקה המוגדרת: מוזיקה תוכניתית. והיצירה הבולטת מכל, היא, הסימפוניה הפנטסטית. מוזיקה תוכניתית, פירושה, שהרעיונות ליצירה אינם מוזיקליים, אלא מבטאים רעיונות אחרים. הסימפוניה הפנטסטית, למשל, מבטאת: רגעים בחייו של אמן. הקטור בעצם הלחין וכתב על חייו עצמו כאמן. בעצם ברליוז, היה זה שהניח את היסודות למה שנקרא, הסגנון המוזיקלי הסיפורי. הדגש הוא, פחות על התפתחות דרמתית אלא על משבר דרמטי. ברליוז היה הראשון שהלחין תיאורי אופי, ולא עלילה מוזיקלית. הרעיון המרכזי של המוזיקה התוכניתית, שהמוזיקה צריכה לשקף את העלילה או הסיפור, ולהתפתח במקביל, ולהיות שלמות מוזיקלית בפני עצמה..
גדולתו וחשיבותו העצומה למוזיקה, אינה נובעת משבירת הצורות המוזיקליות המסורתיות, את זה עשה ליסט. הקטור, כמו בטהובן, נשאר בצורה המוזיקלית המסורתית, לפחות בצורתן היסודיות. גדולתו וחשיבותו הן, בפיתוח התזמורת ובאיכות התזמור. כאן שמורה לו זכות הראשון. עיקר גדולתו הייתה, בפיתוח האיזון בין הכלים הרבים בתזמורת הסימפונית. תזמורות ענק, כבר היו עניין שבשגרה אז. כלי הנשיפה, ששוכללו אז, ופותחו לכדי יכולות מוזיקליות מרשימות, כבר הוכנסו יותר ויותר לתזמורות, מה שדרש גם את הגדלת מספר כלי הקשת. הקטור היה זה שמצא ופיתח את האיזון המושלם בין הכלים. את הגוונים הנכונים בין הכלים לעצמם ולכלים אחרים. הקטור היה זה שביסס את מעמדו של הנבל ככלי חשוב במערך התזמורת. אין זה אומר, שהקוטר לא השתמש בגודלה של התזמורת. הקטור ידוע גם, כאחד המוזיקאים הראשונים שהשתמשו בתזמורות ענק, (ברליוז תכנן תזמורת אידאלית בת 467 נגנים), לעיתים בהגזמה. הקטור אהב להשתמש בצלילים המורכבים מכל כלי התזמורת, מה שיצר אפקט דרמטי ועוצמתי.
למעשה, ברליוז היה הראשון, שהדגיש את חשיבות הצבע או הגוון המוזיקלי, כחלק בלתי נפרד בהלחנה עצמה. נושא שבעקבות פועלו על ברליוז, התפתח מאוד בדור השלישי של התקופה הרומנטית.
הקטור, יצא כנגד 'המעמסות ההרמוניות' – שימוש בכלים רק כדי למלא את ההרמוניה. מלבד ביסוס מעמדו של הנבל, הקטור ביסס את מעמד הקרן האנגלית והוסיף את קלרינט הבאס. הקטור היה הראשון, שהשתמש בקבוצות של כינורות על מנת ליצור תערובות ותרכובות צליליות שונות. ואף בקונטרבסים. הקטור הוסיף עוד תופי דוד, ויצר איתם אקורדים שלמים.
הקטור היה המוזיקאי המתזמר הראשון. ויש המגדירים אותו כווירטואוז התזמורת הראשון. ולא רק. גודלה של התזמורת, והאיזון החדש, דרש תפקיד מיוחד של מנצח. והטיל עליו אחריות חדשה וגדולה מאי פעם. על המנצח היה לא רק לשמור על הקצב הנכון, אלא גם לשמור על האיזון והדינמיקה בין הכלים. המנצח הפך להיות הדבק שמחבר את כל חלקי התזמורת לחטיבה אחת שלמה.
חידוש נוסף של הקטור, האידיאה פיקס, בצרפתית, רעיון קבוע. . מוטיב (או אף נושא) המסמל רעיון מרכזי ביצירה, וחוזר פעם אחר פעם. למעשה, האידיאה פיקס, נחשב יותר לנושא, אשר מייצג את הרעיון המרכזי של היצירה. ובעצם, היצירה כולה מתפתחת סביב האידיאה פיקס, ומתוכו. בעצם, ברליוז, פיתח לראשונה (במקביל לווגנר), את הרעיון העומד ביסוד המוזיקה התוכניתית, שפת הסמלים המוזיקליים.
השפעתו של ברליוז, הייתה עצומה, על המוזיקאים בני דורו ושלאחריו. ולא לחינם, עד הופעתו של בראמס על בימת ההיסטוריה המוזיקלית, היה זה ברליוז שנחשב לצלע השלישית, ב3 הב’. (הראשון, באך, והשני, בטהובן).
אחד המשפטים המפורסמים של ברליוז, ״אני מודה לאצבעותיי, שלא הגבילו את יכולת ההשראה שלי״. וכן, ברליוז היה נגן בינוני, ויש האומרים, בינוני ומטה. ברליוז לא הלחין ביושבו על יד הפסנתר, אלא ביושבו על יד השולחן.
להלן קטע מספרו של ברליוז, פרק 1, (תרגום ע"י גוגל).
"אמנות המכשור מורכבות באמצעות אלמנטי צליל השונים הללו וליישם אותם, או כדי לצבוע את המנגינה, הרמוניה וקצב, או לייצר אפקטים כי הם יחידה במינה (אם מתוך כוונת אקספרסיבי או לא), ללא תלות התפקיד שמלא שלושת הכוחות המוסיקליים האחרים.
מנקודת מבט פואטית, אמנות זו היא פחות רגישה ללמידה כממציאה של מנגינות יפות, רצפים יפים של אקורדים או צורות קצובות שיש להם מקוריות וכוח. אפשר ללמוד מה מתאים למכשירים השונים, מה אפשר או לא ניתן לנגן עליהם, מה קל או קשה, ומה נשמע טוב או לא. ניתן גם לומר כי מכשיר מסוים אחד מתאים יותר מאשר אחר לייצר אפקטים מסוימים או לבטא רגשות מסוימים. באשר לקבוצתם יחד, בין אם בהרכבים קטנים או גדולים, ובין אמנות שילובם ושילובם, כך שצלילם של אחרים השתנה, או כדי לשאוב מן האנסמבל צליל מיוחד שאף אחד מהם לא יכול לייצר בבידוד או בשילוב עם מכשירים של אותה משפחה - כי הגישה הקיימת היחידה היא למשוך תשומת לב לתוצאות המתקבלות על ידי המאסטרים ולציין את השיטות הם השתמשו. תוצאות אלו ישתנו כנראה באלפי דרכים אחרות, טובות או רעות, על ידי מלחינים המאמצים אותן".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה