המאפיין התאורטי

מאת: ישראל שטרן

בכתבה זו נפרט מעט על המאפיין התאורטי.

תאוריית המוזיקה, היא נושא רחב מאוד, בכתבה זו, אצליח להסביר על קצה המזלג ממש את יסודות התאוריה. בגדול, נחלק את התאוריה, לשני חלקים. החלק השימושי, והחלק הפחות שימושי. החלק השימושי כולל את כל הכללים של יצירת מוזיקה, על על סוגיו. החלק הפחות שימושי, הם הרעיונות העומדים מאחורי החלק השימושי. לדוגמא: שיטת המינימליזם. שיטה זו טוענת, שיש להשתמש במינימום צלילים, ומקסימום הבעה. לשיטה זו, לדעתי, יש השפעה רבה מאוד על עולם המוסיקה האלקטרונית. הכלל הזה, הוא רעיוני, אין בו מעשיות. הכלל השימושי הוא, שעל המלחין למצוא את מספר המוטיבים הקטן, שבהם רעיון היצירה יבוא לידי ביטוי באופן מלא. כמובן שמכאן ישתלשלו הרבה שאלות ובעיות, ואין המקום כאן, לפרטם לעומק.

אני יסקר בקצרה ממש, ועל קצה המזלג, את החלק השימושי, או כפי שאני קורא לזה, מבוא לתאוריה בסיסית חלק א. כפי שאני מלמד לתלמידיי.

1, תווים. התווים הם בעצם רישום של המלודיה בצורה גרפית, בשונה מהקלטה, שהיא רישום שונה. התווים נרשמים על גבי שורה המורכבת מ5 קווים ו4 ביינות (הרווח שבין קו לקו. ביינה, בין לבין), ועל קוי עזר. התווים עצמם נרשמים בצורת עיגול, או נכון יותר, נכתבים בצורת אליפסה. הצבע והוספות קווים לעיגול קובעים את משך הזמן של התו. לדוגמא: עיגול שחור עם רגלית (קו היוצא ממנו), משך זמנו יהיה, רבע. וכך הלאה. משך הזמן, פירושו, כמה ארוך או קצר יהיה התו. ישנם מספר משכי זמן. שלם - 4 פעמות, חצי - 2 פעמות. רבע - פעמה אחת. שמינית, חצי פעמה. חלקי שש עשרה, רבע פעמה. וחלקי שלושים ושתיים, שמינית פעמה. משך הזמן אינו נמדד לפי שניות וחלקי שניות אלא לפי הBPM של היצירה (BPM, מהירות ביצוע השיר). 

ישנם 7 תווים, דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי. הסימון שלהם באותיות אנגליות, C D E F G A B. לאותיות אלה ישנה חשיבות מכרעת לשמות האקורדים.

את התווים נרשום על גבי החמשה, ביחידות הנקראות, תיבות. התיבות האלה הן בעצם יחידות מוגדרות של הקצב. אם בתחילת היצירה, יופיע המספרים, 4/4, אזי נדע, שכל תיבה מכילה ארבע רבעים או ארבע פעמות. זה יהיה המשקל של השיר. ישנם משקלים נוספים כמו 3/4, שפירושו, שלוש רבעים או פעמות בכל תיבה, או 6/8, שפירושו, שש שמיניות בכל תיבה.

נוסף על המשקל, יש את הBPM, (בי פי אם). הBPM הוא מספר הפעמות בדקה אחת. והוא בעצם יחידת מדידה יחסית כמו הdb בסאונד. לדוגמא: 120 BPM, פירושו, 120 פעמות בדקה. )פ(לדוגמא, קצב ההורה יהיה כ115 BPM. או השירים החסידיים המהירים בחתונות יהיה כ150 BPM).

מהי בעצם, פעמה? בצורה פשוטה ולא מדוייקת, נאמר, המכה של התוף, בדרך כלל תוף הבאס, הבייסטרם. קל להבין זאת, כשנקשיב לשיר חסידי קלאסי מהיר, כזה שרוקדים לצליליו החתונות, נוכל לספור יחד עם התופים, 1 2 3 4 , 1 2 3 4. זאת מכיוון שהשירים האלה הם במשקל 4/4. כמובן שבדרך כלל, המקצב, יהיה מורכב יותר ויכלול תופים עם רבעים ושמניות וכדומה, אך הכלל היסודי תמיד ישאר. נאמר אם כן, שהפעמה, היא החלק הבסיסי והיסודי במשקל. עם החלק הזה אנחנו בונים את משקל השיר ואת הקצב. 

קצב הוא מושג המורכב מכמה מושגים או פרמטרים. משקל, מפעם, ומקצב. ונסביר.

מפעם, יחידות של פעמה המסודרות בצורה מסויימת. מזה נגזר, הBPM. הצורה המסויימת של יחידות המפעם, תקרא משקל. המשקל הוא בעצם הסדר שבו הפעמות הבסיסיות של השיר מסודרות, 4/4, ארבע רבעים בתיבה וכדומה. מקצב, זהו החלוקה הכוללת הייחודית לשיר. אפשר להבין זאת ע״י מקצב ההורה המקובל כיום. מקצב זה מתאים לניגונים מסויימים, כי זה המקצב הפנימי של הניגונים האלה. כיום אנחנו קוראים לתופים המסדירים או/ו המבטאים את המקצב, בשם מקצב. אני לא נכנס עכשיו לעומק המושגים והשאלות והתאוריות שמאחוריהם. רק אומר, שבעצם מושגים אלה, הם הם המגדירים את הרצף והחלוקה הפנימית של מרחב הזמן בתוך יצירה מסויימת. כשמדברים על תאוריה, אי אפשר שלא להתייחס למבנה השיר. יצירות מורכבות כמו סימפוניות וכדומה, מורכבות מכמה פרקים. כל פרק מורכב מבערך שני נושאים. וכל נושא יורכב לפחות משניים שלשה פסוקים או משפטים מוזיקליים. השירים המוכרים לנו, אלה הנקראים שירים עממיים, השיר הוא בעצם מקביל לנושא במוסיקה האומנותית (או המוזיקה הקלאסית, כפי שהיא נקראת היום)כך שכל שיר יהיה מורכב משניים שלשה משפטים מוזיקליים. כל משפט מוזיקלי, מורכב משני חלקי המשפט, או כפי שנקראים חלקים אלו, משני פראזות. כל פראזה תהיה גם היא מורכבת ממספר חלקים הנקראים מוטיבים. כל מוטיב מורכב משניים או ארבעה צלילים עד שמונה, בדרך כלל. מספר מוטיבים, יהוו פארזה אחת, והם יהיו בנויים בצורה, שהמתח המוזיקלי יתחיל מנקודה מסויימת, ובסוף הפארזה הראשונה, נהיה בשיא מסויים, שעדיין ידרוש הפגת המתח, והפגת המתח, תהיה, בחלקה, הפארזה השניה. אך עדיין בצורה כזאת, ששיא המתח יהיה בסיום הפארזה השניה, שהיא בעצם סיום המשפט הראשון. המשפט הראשון, נקרא שאלה. התשובה לשאלה, היא בעצם המשפט השני, שנקרא, תשובה. גם הוא יהיה מחולק בתוכו לשני פראזות כמו המשפט הראשון. במקרה שהשיר מורכב משלשה משפטים מוזיקליים אזי שיא המתח יהיה במשפט השלישי.

כדי להבין זאת קחו שיר המורכב משני משפטים וזממו לעצמכם תוך שימת לב למה שכתבתי. לדוגמא, השיר ממקומך של ר׳ שלוימה קרליבך ז״ל. וקחו שיר חסידי מוכר המורכב משלשה משפטים כמו, כי הרבית, או השבעתי אתכם וכדומה. נסו גם לקחת שיר המורכב מארבעה משפטים מוזיקליים ונסו להבין את המורכבות שלו.

לסדר הפנימי של חלוקת המשפטים וסידורם בתוך השיר אנחנו קוראים, צורת השיר. ישנם כמה צורות שיר. הצורה הפשוטה, א-ב-א-ב. צורת הרונדו, א-ב-א-ג-א. במוסיקה החסידית והמזרחית הקלה רווחות הצורות: 1, א-ב-א-ב. השיר ממקומך ידגים זאת היטב. 2, א-ב-ג-ב. וחוזר. יש לשים לב, שהרבה שירים ישנה חזרה על כל משפט. א-א-ב-ב, וכו׳.

זהו מבנה המלודיה הכללי. אך יש גם מבנה פנימי, של סדר הטונים וחצאי הטונים (או נכון יותר, סדר פנימי של סקונדות גדולות וקטנות)סדר זה יקרא בשם סולם מוזיקלי. מושג זה הכרחי ויסודי מאוד. ואני יתייחס אליו כאן בקצרה ממש. הסולם המוזיקלי הוא ארגון של שמונה צלילים, המתחיל בצליל מסויים ומסתיים באותו שם צליל הגבוה ממנו. לדוגמא: דו רה מי פה סול לה סי דו. או, רה מי פה סול לה סי דו רה. מבין שמונת הצלילים האלה, יהיו חמישה מרווחים של סקונדה גדולה, טון שלם. ושני מרווחים של סקונדה קטנה, חצי טון. במוסיקה המערבית, ישנם שני סולמות, מז'ור ומינור. בחזנות, משתמשים בעוד סולמות עתיקים הנקראים מודוסים. ובמוזיקה הערבית או המזרחית, ישתמשו במאקאמים שהם בעצם גם סולמות אך עם חלוקות של טונים חצאי טונים ורבעי הטונים. הסולם המזור מחולק כך, בין הצלילים 4-3 8-7 יש סקונדה קטנה, השאר, סקונדה גדולה. ובמינור, בין הצלילים 3-2 6-5 יש סקונדות קטנות, השאר סקונדות גדולות.

מושגים אלו הם היסוד לבנין האקורדים, שהם היסוד לבניית ההרמוניה והתזמור.

בעצם, הכתבה הזאת באה לתת טעימה קטנה מעולם התאוריה, כדי להסביר את המאפיין השלישי של המוזיקה. לפי מאפיין זה, כל צליל שיש לו יכולת לשחק את המשחק התאורטי ויש לו כוחות דינמיים להתחבר לצלילים אחרים וליצור את המעשה מההלכות הנ״ל. הוא הוא אשר יוגדר כצליל מוזיקלי. כל צליל שאינו עונה על הדרישות הנ״ל, אינו יכול להיחשב כצליל מוזיקלי, לפי המאפיין התאורטי.