מחשבות מוזיקליות על לודוויג וואן בטהובן

מאת: ישראל שטרן

ב26/3/1827, נפטר, החרש שהפך ושינה את פני המוזיקה העולמית, ענק המוזיקאים, לודוויג וואן בטהובן.

אחד המושגים החשובים ביותר, בהיסטוריה של המוזיקה, זה: שלושת הב'. באך, בטהובן, בראמס. שלושת המוזיקאים האלה, שינו את פני המוזיקה באופן משמעותי. אני רוצה להתרכז במאמר הזה באמצעי, בלודוויג וואן בטהובן. במאמר הקצר הזה, אני לא יספיק להקיף את הדמות המוסיקלית המופלאה הזאת. אני יכתוב עליו בקצרה, או נכון יותר, על קצה המזלג ממש.

בטהובן בעצם הוא החוליה המרכזית, המקשרת בין שני תקופות מוזיקליות משמעותיות. התקופה הקלאסית והתקופה הרומנטית. למעשה, בטהובן היה זה, שפתח את השער למוזיקה הרומנטית. 

עד בטהובן, לא היה מצב, כמעט, שמוזיקאי הלחין כי הוא רצה, או שהוא התפרנס מיצירותיו שלו. המוזיקאים עבדו בשירות האצילים והכנסייה. והיצירות הולחנו, על פי רוב, לצורך האציל או הכנסייה. היידן למשל, היה צריך להלחין כל יום יצירה שבוצעה כבר בערב. מוצרט, אמנם היה הראשון שהעז לא להיות כפוף לפטרון, אבל, הראשון שהלחין רק כי הייתה לו השראה, ופרנסתו התבססה, בעיקר, על הציבור הרחב, אם זה ממכירת כרטיסים לקונצרטים או מכירת חוברות של יצירותיו, ומשיעורי פסנתר לתלמידים, היה זה בטהובן. אמנם גם לו היו כמה פטרונים, אך יחסיהם לא היו של מעביד ועובד אלא נערץ ומעריצים, ולא היה זה עיקר פרנסתו.

בטהובן חידש חידושים מוזיקליים רבים. הוא הרחיב את פרקי הסימפוניה, ושינה את הסדר הפנימי המקובל. הוא הוסיף מקהלה, מה שלא עשו לפניו בסימפוניה. הוא היה למעשה מהראשונים שהתחילו עם המוזיקה התוכניתית, בסימפוניה הפסטורלית, שם גם עשה מה שלא עשו לפניו, והוא תיאר בכל פרק, במילים, מה הפרק בא לספר. בטהובן לא היסס באחת היצירות לקחת אקורדים שנהגו לבצע רק בסיומות של יצירות, והעבירה לתחילת היצירה, מה שבעצם, אפשר לדורות הבאים, במוזיקה הרומנטית ואף המוזיקה החדישה יותר של תחילת המאה ה20, לבצע שינויים הרמוניים משמעותיים.

בטהובן היה מהראשונים, שניגנו על הכלי החדש דאז ´פיאנו פורטה´, הפסנתר המוקדם, ואף הלחין יצירות לכלי זה. הוא היה גם בין הראשונים שהשתמשו במטרונום, המצאה שהמציא אחד מידידיו. ואף היה הראשון שציין במדויק את סימני הדינמיקה הרצויים. 

עצמאותו המלאה של בטהובן, איפשרה לו, להלחין יצירות קמריות, המותאמות לטרקלינים וסלונים, ומצד שני להלחין יצירות גדולות יותר המותאמות לאולמות קונצרטים גדולים. אז, ללא ציוד הגברה או אפשרויות הקלטה, היה על המלחין להלחין ולהשתמש בהרכבים מוזיקליים שיוכלו לשמוע אותם היטב. למשל, אי אפשר לשים תזמורת ענק, בטרקלין של ארמון, לעומת זאת, לנגן רק עם פיאנו פורטה, הפסנתר המוקדם, באולם קונצרטים, בקושי ישמעו (תלוי כמובן באקוסטיקה של האולם, ולא כאן המקום להאריך בנושא זה). בטהובן שגם ארגן ומכר כרטיסים להופעותיו באולמות קונצרטים וגם ניגן בטרקלינים וסלונים, יכל להלחין יצירות המתאימות לכל מקום. למשל, ביצירותיו הקמריות, תופסות את מקום המזרח, הרביעיות לכלי מיתר. ובאולמות הקונצרטים, תופסות מקום של כבוד, עד היום, הסימפוניה החמישית והסימפוניה התשיעית, ועוד.

את חיי היצירה של בטהובן נהוג לחלק ל3 תקופות. התקופה הראשונה, עד גיל 28, שהחל להתחרש. בתקופה זו יצירותיו היו בסגנון הקלאסי. התקופה השניה, תקופה של כ10 שנים. והתקופה השלישית.

בטהובן, נפגש גם עם עולם המוזיקה היהודית. באחת מיצירותיו, הוא שילב באופן גאוני את מוטיב הפתיחה של כל נדרי, בתוך היצירה הכוללת.

בטהובן היה מעריץ מושבע של מוצרט. ואפשר למצוא את השפעת מוצרט ביצירותיו, בעיקר המוקדמות. הן מוצרט היה הראשון שהעז לקרוא תיגר על יחסי העבודה, מוזיקאי – פטרון. וגם הראשון שהעז לכתוב הרמוניות יותר כרומטיות. בטהובן המשיך משם, ופתח שער לעולמות הרמוניים חדשים לגמרי.

חשיבותו של מוזיקאי נמדדת, בהשפעתו הרחבה. ואכן, בטהובן היה מהמוזיקאים הבודדים שעוד בחייו, הוא השפיע על מוזיקאים חשובים רבים. והנה כמה: שוברט, מנדלסון, שופן, ליסט, וואגנר, ברליוז, ועוד ועוד. למעשה, המוזיקאים הרומנטיים, פשוט צעדו לפי דרכו ותורתו המוזיקלית, ופיתחו אותה הלאה. היו שפיתחו עד גבול מסויים כמו ברליוז, והיו שפיתחו את תורתו למחוזות חדשים לחלוטין כליסט וואגנר. יש בהחלט מקום לומר, שמקור ההשראה של האידיאה פיקס של ברליוז, או הלייטמוטיב (מוטיב מנחה) של וואגנר, הוא בסימפוניה הפסטורלית, שם בטהובן בחר לראשונה, מספר כלי נשיפה שכל אחד מהם ביטא ציפור. (יש לציין שהמושג שמוטיב אחד או נושא מוזיקלי אחד הוא הבסיס ליצירה כבר היה ידוע, אך עד אז, זה היה הבסיס ליצירה שהתפתחה מהמוטיב, ולא כאן המקום להאריך בנקודה זו). 

ובנימה אישית, אישיותו של בטהובן הייתה מגוונת. יש בה צד שאני לא יכול שלא להעריץ. מוזיקאי, שהשפיע כל כך על עולם המוזיקה, שזכה ביושר ובזכות לתואר ענק המוזיקאים, היה כבד שמיעה עד חרש. על הסימפוניה התשיעית, הוא נצח כשהוא פשוט לא שמע את המוזיקה באוזניו, אלא באוזני רוחו. עד כדי כך, שבסיום, כשהקהל עמד על רגליו והריע ממושכות ודרש הדרן (זו יצירה של כשעה ו10 דקות!), בטהובן שהיה עם הגב לקהל, החל להתעצבן שהקהל לא מגיב ליצירה הזאת. הוא פשוט לא שמע את הקהל יוצא מגדרו מהתלהבות, ורק אחרי שהכנר הראשי סובבו לקהל, הוא ראה את הקהל מולהב. העוצמה, שלא לוותר ולצאת מהדיכאון ולהמשיך להלחין למרות אובדנו של הכלי העיקרי כמעט, האוזן, ראויה להערצה. אך מצד שני, היה בו צד נוקשה ותקיף. רוב המוזיקולוגים תולים זאת בהיותו חרש. אני מסכים שיש בכך חלק נכבד, אך זה לא יכול לתרץ, את התייחסותו הנוראה לגיסתו, ומלחמתו בה, אפילו בבתי המשפט, עד שהוציא ממנה את בנה. אך גם צריך לזכור, שתנאי חייו, בעיקר בילדותו, היו איומים בצל אביו השיכור. ידועה האגדה, שאביו נהג לסגור על אצבעותיו את מכסה הפסנתר, אם לא לא התאמן מספיק שעות ביום, והוא היה רק כבן 6 7.